מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א נ' מדינת ישראל-הבנוי והשיכון-דרום ואח'

פסק דין

התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לרכב מבוטח התובעת בתאונה נשוא התביעה.

1.התאונה אירעה ביום 19.08.06 בשכונת שפירא באופקים, בשעת לילה. נהג רכב התובעת טוען שרכבו פגע במבנה בטון שהוצב באמצע הכביש, וכתוצאה מכך נגרם לו אובדן מוחלט.

2.לטענת התובעת במועד התאונה בוצעו במקום התאונה, עבודות בינוי ותשתית על ידי משרד הבינוי והשיכון, ובמסגרתן נבנה במקום מבנה הבטון ממנו נפגע הרכב. לאור זאת הוגשה התביעה נגד הנתבעת 1, מדינת ישראל – משרד השיכון (להלן: "מדינת ישראל"), מי שהיתה אחראית לביצוע העבודות, ונגד הנתבעת 2, מבטחת עיריית אופקים (להלן: "העירייה"), שבתחום שיפוטה אירעה התאונה.

3.מדינת ישראל טוענת שבמועד התאונה היא לא ביצעה במקום עבודות כלשהן, והשטח נמסר על ידה לחזקת העירייה שנים מספר טרם אירעה התאונה; העירייה טוענת שבעת התאונה השטח היה עדין בחזקת המדינה שביצעה במקום עבודות בינוי. במחלוקת זו שבין הנתבעות בינן לבין עצמן, אין בידי התובעת להכריע, על כן היא הגישה תביעתה נגד שתי הנתבעות.

4.מטעם התובעת העיד רק נהג הרכב. כן הוגש, בהסכמה וללא חקירה נגדית, תצהירה של נציגת חברת הביטוח לו צורפו דו"ח שמאי ודו"ח חוקר, שהוגשו גם הם. נהג הרכב העיד שהתאונה אירעה בכניסה לשכונת שפירא באופקים. היתה זו שכונה חדשה, לא היתה בה תאורת רחוב, ובמקום בוצעו עבודות בינוי ותשתית לשם הסדרת הכבישים והתאורה (סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית, ת/2). הוא הגיע למקום כדי לבקר את אחיו, ועוד בדרכו למקום הבחין שהכביש משובש, על כן החליט לחזור בדרך אחרת. כשיצא את הבית פנה ימינה, אך נוכח לראות שגם כביש זה משובש מאוד, ויש בו ערמות חול ועצים. הוא סטה מעט ימינה ולפתע חש במכה חזקה. התברר שהרכב פגע במבנה בטון בגובה של 20 ס"מ לערך. לדברי העד הוא לא יכול היה להבחין במבנה קודם לכן, מאחר ובמקום שררה חשכה מוחלטת והמבנה לא סומן בכל דרך (סעיף 5 לתצהיר; הודעה ת/5; עמ' 9 שורות 10 – 19 לפרוטוקול).

העד הגיש תמונות שצולמו על ידי חוקר חברת הביטוח עת ביקר במקום כחודש ימים לאחר האירוע (ביום 17.09.06; ראה התאריך על גבי חשבון שכ"ט). בתמונות נראה המקום כאתר בנייה, נראים בו מבנים בלתי גמורים, ישנו שביל עפר בלתי סלול, ערימות חול וחומרי בנייה נוספים, וכן נראית קוביית בטון. לטענת נהג התובעת רכבו נפגע מאותה קוביית בטון (תמונות, ת/3). עוד טוען הנהג שהתמונות שצולמו רק כעבור זמן, אינן משקפות נאמנה את המקום כפי שהיה בעת התאונה, וכביש העפר הנראה בהן לא היה כה מוסדר וחלק, אלא היו בו סלעים, אבנים, עצים ומהמורות (עמ' 9 שורות 13 – 14; עמ' 10 שורות 3 - 4).

מאחר והמחלוקת העיקרית היא בשאלה מי מהנתבעות היתה אחראית לתחזוקת מקום התאונה, יש חשיבות רבה למיקום המדוייק של התאונה. בתצהיר עדותו הראשית כתב נהג התובעת שהתאונה אירעה בכניסה לשכונת שפירא, ברחוב יואל לכיוון רחוב אשר (סעיף 4 לתצהיר). בדו"ח חוקר חברת הביטוח (צורף לתצהיר ת/1), נכתב שהתאונה אירעה בכניסה מרחוב יואל לרח' אשר אין בו סימונים ומתחבר לרחוב יהושע בן באר (עמ' 1 לדו"ח). בעדותו העיד הנהג כי הוא זוכר בדיוק את מסלול הנסיעה בו נסע, אך הוא אינו מכיר את שמות הרחובות, וגם במועד התאונה הוא לא ידע את שמותם. לאחר התאונה הוא חזר למקום בלוויית צלם של חברת הביטוח, ציין בפניו מה היה מסלול נסיעתו, ואת שמות הרחובות מסר, לפי מה שנאמר לו במקום על ידי עוברי אורח, על כן יתכן והשמות שמסר שגויים (עמ' 8 שורות 26 – 32).

5.מטעם מדינת ישראל העיד מר מיכאל רולניק, מרכז כבישים ועבודות עפר במשרד הבינוי והשיכון. בתצהיר עדותו הראשית כותב העד שבמועדים הרלוונטיים לתאונה לא בוצעו על ידי משרד הבינוי והשיכון עבודות פיתוח או תשתית ברחוב בו לטענת נהג התובעת אירעה התאונה, אף שאותה עת בוצעו על ידי המדינה עבודות ברחובות אחרים בשכונת שפירא באופקים (סעיפים 4 – 5 לתצהיר העדות הראשית, נ/3). ברחובות בהם אירעה התאונה בוצעו על ידי המדינה עבודות פיתוח ותשתית במהלך שנות ה – 90, והן חודשו והושלמו רק בשנת 2008, היינו לאחר מועד התאונה שאירעה בשנת 2006. בין שני מועדים אלו נמסר השטח לחזקת העירייה, כך שבמועד התאונה הוא היה בשליטה בלעדית של עיריית אופקים (סעיף 6 לתצהיר). העד צירף לתצהירו צווי התחלת עבודה ותעודות מסירה המתייחסות לעבודות שבוצעו במקומות שונים בשכונת שפירא.

בחקירתו הנגדית אישר העד שמשרד השיכון שווק בשכונת שפירא מגרשים במסגרת תוכנית בני ביתך, והשיווק נעשה בשלבים. העד גם אישר שמשרד הבינוי ביצע במקום עבודות בנייה, פיתוח ותשתית, באמצעות קבלני משנה של המשרד, והמשרד הוא שפיקח על העבודות (עמ' 15 שורה 20 – עמ' 16 שורה 10). העד זיהה את מבנה הבטון הנראה בתמונה ת/3, אישר כי מדובר בבסיס של עמוד תאורה שעתיד לקום במקום, וכן אישר שאותו בסיס מבטון נבנה על ידי משרד הבינוי והשיכון, ושבמקום נבנו בסיסי עמודים נוספים (עמ' 17 שורות 1 – 4). על הפרוייקט הספציפי של פיתוח שכונת שפירא באופקים היה אחראי מר זיגו מרקוס, והוא גם זה שחתם על תעודות המסירה (עמ' 16 שורות 17 – 20).

6.הנתבעת 2 היא מבטחת עיריית אופקים, ומטעמה העיד מר איג'יה איזיגאייב, מנהל פרויקטים בעירייה. העד העיד שבמועד התאונה המקום היה מצוי עדין בשלבי פיתוח, ובוצעו בו עבודות ביוזמת המשרד לשיכון ובינוי, ששיווק ומכר במקום מגרשים (סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית, נ/1). במסגרת אותן עבודות נבנו על ידי המשרד בסיסי בטון כדי שישמשו בסיס לעמודי תאורה שיוצבו במקום בעתיד (סעיף 6 לתצהיר). במועד התאונה השטח טרם נמסר לעירייה, והוא היה עדין באחזקתו ובשליטתו של משרד הבינוי והשיכון (סעיף 7 לתצהיר). העד הוסיף שאין לו ספק שהעבודות במקום בוצעו מטעם משרד הבינוי והשיכון, מאחר ואין אף גורם אחר שעבד באזור, המשרד הוא שבצע את עבודות התשתית והפיתוח, והוא שמכר את המגרשים עד לאיכלוס ולמסירת השטח לעיריית אופקים ( עמ' 11 שורה 31 - עמ' 12 שורה 6). העד לא זכר את המועד בו הועבר השטח לאחריות העירייה, אך טען שהיה זה בוודאות רק לאחר מועד התאונה (עמ' 12 שורות 5 – 6).

7.עד כאן העדויות. התובעת טוענת שעל שתי הנתבעות להוכיח שהן לא התרשלו בקיומו של המפגע, אך שתיהן נמנעו מהבאת כל ראייה לעניין זה, לפיכך על שתיהן לפצותה, בין כמי שהיה אחראי לביצוע העבודות (נתבעת 1), ובין כרשות עליה האחריות למנוע מפגעים בתחום שיפוטה (נתבעת 2).

נתבעת 1, מדינת ישראל, טוענת שהתובעת כשלה בהוכחת תביעתה, ושאירוע התאונה, כמו גם מיקומה ונסיבותיה לא הוכחו. המדינה טוענת גם שלא הוכח שבמועד התאונה בוצעו על ידה עבודות תשתית במקום התאונה, וגם אילו הוכח הדבר, אין בכך כדי לפטור את עיריית אופקים מאחריות למפגעים שבתחום שיפוטה.

נתבעת 2, מבטחת העירייה, טוענת גם היא שהתובעת כשלה בהוכחת תביעתה, ומכל מקום, לטענתה יש לקבוע אשם תורם ניכר לנהג התובעת. ובאשר לאחריותה למפגע, במועד התאונה, היה השטח בחזקתה הבלעדית של המדינה שביצעה במקום עבודות בינוי, ובנסיבות אלו, אין העירייה נושאת בכל אחריות שהיא.

8.אשר לאירוע התאונה. בחנתי את מכלול הראיות ושקלתי בטענות הצדדים. הגעתי למסקנה שיש לקבל את עדות נהג התובעת בכל הקשור לנסיבות התאונה. אני ערה לתהיות השונות עליהן מצביעות הנתבעות, אך לא שוכנעתי כי יש בהן כדי לערער את העדות.

הנהג זכר היטב את התאונה ונסיבותיה, וגם אם שגה בפרטים שונים, אין מדובר בשגיאות היורדות לשורשם של דברים. יש לזכור שהתאונה אירעה בשעת חשיכה, והפגיעה היתה מפתיעה, ללא כל אזהרה מוקדמת. חלפו גם מספר שנים מעת התאונה עד למועד מסירת העדות, ובנסיבות אלו, אין בשכחה של פרטים אלו או אחרים, כדי לחתור תחת העדות.

הנתבעות מדגישות שהנהג לא ידע לומר היכן אירעה התאונה, ושפינת הרחובות בה לטענתו אירעה התאונה כלל אינה קיימת. לשאלת מיקומה המדוייק של התאונה אדרש בהמשך, עת אדון במחלוקת בין הנתבעות בינן לבין עצמן, בשלב זה אציין כי גם אם העד שגה במיקום התאונה, אין כדי ללמד שלא אירעה תאונה. העד העיד שהוא לא ידע ואינו יודע מה שמות הרחובות באזור, ואת שמות הרחובות מסר לפי מה שמסרו לו עוברי אורח (עמ' 8 שורות 26 – 32). בנסיבות אלו, אין משמעות של ממש לטעות בשם הרחוב.

טוענת המדינה שנזקי הרכב אינם מתיישבים עם נסיבות התאונה. טענה זו לא הוכחה. התובעת צירפה לתביעתה חוות דעת שמאי, הנתבעות לא ביקשו לזמנו לחקירה ולא הגישו חוות דעת נגדית. הטענה כי לא יתכן שהנזקים הנתבעים נגרמו בתאונה, מחייבת מומחיות, ואין בידי בית משפט להגיע למסקנה שכזו ללא תשתית עובדתית ראויה.

זאת ועוד, כל העדים העידו שבמועדים הרלוונטיים בוצעו בשכונת שפירא באופקים עבודות פיתוח ותשתית, ונבנו בסיסים מבטון לעמודי תאורה עתידיים. נציג עיריית אופקים אף הציג מפה עליה סימן היכן נבנו בסיסי העמודים (ראה עדות עד התובעת סעיפים 4 – 5 לתצהיר ת/2; עדות נציג עיריית אופקים סעיפים 5 – 6 לתצהיר נ/1, עמ' 13 שורות 4 – 8, 21 – 22, ומפה נ/2; עדות נציג משרד הבינוי והשיכון, סעיף 5 לתצהיר, בו הודה העד בקיומן של עבודות בשכונת שפירא, אף אם טען למיקום אחר בשכונה, עמ' 15 – 16 לפרוטוקול). גם אם נהג התובעת לא ידע לומר היכן בדיוק אירעה התאונה, הוא ידע לומר כי נסע בשכונת שפירא, ונפגע מבסיס של עמוד עשוי בטון. טענתו משתלבת עם מכלול הראיות.

לאור האמור אני מקבלת את גרסת התובעת לגבי נסיבות הפגיעה.